<h1>ראבי"ה סימן אלף מ"ו</h1>
<h2>דף ד.</h2>
ועוד שאלני לפרש לו, ונעלם והוא ידע ונעלם דברי ר' עקיבא. והכי פירושא, ונעלם והוא ידע דקרא בתרא, ושדי ונעלם דקרא קמא אבתרא, ויש כאן ידיעה לפני העלמה וידיעה אחר העלמה, למימ' דבעינן ידיעה בתחילה וידיעה בסוף. ר' אומר אינו צריך להטיל ונעלם קמא בתר ונעלם והוא ידע למילף מיניה ידיעה בתחילה, כי מונעלם בתרא שמעינן ליה כדמסיק ליה, דקסבר ר' ידיעת בית רבו הוי ידיעה. והכי קאמר ר', הרי הוא אומר ונעלם, דהיינו העלמת טומאה ומכלל בית רבו שלמד שהנוגע בטומאה טמא הוה ליה ידיעה בתחילה, והוא ידע ונעלם, הרי ידיעה בסוף, א"כ מה ת"ל ונעלם ונעלם, כלומר ונעלם קמא לחייב על העלם מקדש והעלם טומאה נפקא מונעלם. כך פירושו. הך שמעתתא דכללי ופרטי ואין נשבעין על הקרקעות פירשתי אני אבי העזרי.
<h2>דף ד:</h2>
ר' אומר בכל פודין בכור אדם חוץ מן השטרות וחכמים אומרים אף לא בקרקעות ועבדים [שבועות ד' ע"ב]. ויש מקשים עלה הא דתנן בבכורות [מ"ט ע"א] הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם ר' יהודה אומר בנו קודם וכו' ואמרינן בגמרא כי פליגי אלא היכא דליכא אלא ה' סלעים מבני חרי וכו' עד דאזיל כהן וגבי ממשעבדי, אלמא גובין אלמא פודין בקרקעות דהם משעבדי. ולא קשיא דילמא מתניתין דהתם ר' היא דאית ליה פדיון בקרקעות. אי נמי רבנן [וכי אמרי רבנן] אין פודין בקרקעות דאי יהיב קרקע לכהן לפדיון בנו דאינו פדוי, אבל דלא יהא קרקע משועבד לפדיון הבן לזבוניה ולפרוקיה בדמי' לא אמרינן, אלא ודאי משועבד הוא וכיון דמשועבד גבי ב"ד לקרקע מן הלוקח ומזבני ליה ויהבי ה' סלעים לכהן. אי נמי האי משעבדי מיירי כגון עשה שורו אפותיקי דגבי ליה כהן מיניה.
<h2>דף ז:</h2>
ועוד שאלני דבר זה אית דוכתא דרשינן אין מיעוט לאחר מיעוט אלא לרבות ואית דוכתי' דאמרינן שנה עליו הכתוב לעכב וממעט. והשבתי לו היכא דלא דמי מיעוטי אהדדי בקריאתן דרשינן להו באין מיעוט אחר מיעוט וכו'. כגון או כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו אשר יטמא בה, ואמרינן [שבועות ז' ע"ב] כי יגע דבר מגע אין דלאו בר מגע לא למעוטי נבלת עוף טהור ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות עוף טהור. אבל אם שוין בקריאתן, כגון אשר לו אשר לו דפר של אהרן [יומא נ"א ע"ב] וכן במכסת תכוסו [פסחים ס"א ע"א] דרשינן להו בשנה הכתוב לעכב כי ליכא אלא חד [דלא] איצטריך. אבל איכא תרי או תלת או יותר דלא צריכי אע"ג דלא שוו בקריאתן דרשינן להו באין מיעוט אחר מיעוט ומרבינן. כדתנן בפ"ק דסנהדרין [ט"ו ע"א] הקרקעות תשעה וכהן מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובין בפרשה, חד לגופיה כהן ולא ישראל ואידך כולהו הוו מיעוט אחר מיעוט ומרבינן ט' ישראל וכהן.
<h2>דף ח:</h2>
שאלני חתני ר' יואל הלוי. בפ"ק דשבועות מכדי איתקושי איתקש להדדי נכפר פנימי אדידיה ואדחיצון, ומפרש אדידיה, יש בה ידיעה בתחילה ואין בה ידיעה בסוף דתולה, ואדחיצון, אין בה ידיעה (בסוף דתולה ואדחיצון אין בה ידיעה) בתחילה ויש בה ידיעה בסוף שיכפר, ומשני אחת בשנה, זו דפנימי לא יהא אלא פעם אחת בשנה וכיון שתולה על יש בה ידיעה אינו מכפר על אין בה ידיעה בתחילה. וקשיא ליה הא אמרינן דפנימי מכפר על זדון מקדש וקדשיו ולא אמרינן כפרה אחת מכפר ואינו מכפר שתי כפרות. והשבתי לו לפירושא דידך מאי קושיא. אלא הכי פירושא נכפר פנימי אדידיה, דהיינו זדון טומאת מקדש וקדשיו, ואדחיצון, דהיינו (בו) [אין בה] ידיעה בתחילה ויש בה ידיעה בסוף. ונפקא מינ' להיכא דלא [עבד] חיצון (ולא) [שלא] היו שם שעירים שיהא פנימי מכפר כפרתן. ומשני אחת כפרה אחת מכפר וכו' דהיינו זדון טומאת מקדש וקדשיו ואינו מכפר שתי כפרות כלומר כפרת חיצון (נמי) [אינו מכפר] אבל תולה הוא על יש בה ידיעה בתחילה וכו' דהא לאו כפרה הוא מכפר וניכפר חיצון אדידיה אין בה ידיעה בתחילה ואדפנימי אזדון טומאה ונפקא מינה לזדון טומאה שאירעה אחר שנקרב פנימי שיהא חיצון מכפר. ומשני אחת בשנה כפרה דזדון טומאה לא יהא אלא אחת בשנה. והשתא לא תיקשי לך ולא מידי. ולשון הכתוב בספרים נפקא מינה להגן עליו ביני וביני, נוטה לפירושא קמא. וליתיה.
<h2>דף יא:</h2>
ועוד שאלני הא דתנן אמרו [לו] לר' שמעון מהו שיקרבו זה בזה וקס"ד כגון שאבדו של רגלים ואמרו לו אם קריבין בראש חדש כשמצאן, וקשיא ליה כי משני לר' שמעון קא אמרת ר' שמעון לית ליה לב בית דין מתנה עליהם, אמאי לא משני עליה כדשני לעיל אבודין קאמרת שני אבודין דלא שכיחי. והשבתי לו הא לאו באבודין מיירי אלא כגון דלא הוו להו שעירים ברגלים ואח"כ באו להם שעירים ושאלו לו אם יקרבו בראש חודש.
<h2>דף יב.</h2>
ועוד שאלני הא דתניא אשם שנתכפרו בעליו ירעה עד שיסתאב וכו' ופרכינן עלה וליקרב הוא גופיה עולה. וקשיא ליה עליה והא גמירי כל שבחטאת מתה באשם ירעה. והשבתי לו כגון שניתק לרעייה ואמר[ינן] בזבחים [ה' ע"ב] ובפסחים [ע"ג ע"א] אשם שניתק לרעייה ושחטו לעולה כשר.
<h2>דף כ.</h2>
ועוד שאלני תירוצא דאביי דמתרץ איסר איסר אם אתה אומר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו וחייב ואם לאו פטור, אלמא מספקא ליה לתנא אי כמוציא שבועה בפיו דמי או לא. וקשיא ליה הא דאמרינן לקמן ואזדו לטעמייהו אביי אמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה בפיו דמי ודאי, מנא ליה לאביי הא, והא לתנא מספקא ליה. והשבתי לו לתנא נמי פשיטא ליה, והכי איתה (בירושלמי) [פירושא] האומר מבטא שלא אוכל ככר זה הרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל וכו', והאומר איסר שלא אוכל וכו' הרי הוא כמתפיס בככר שנשבע עליו שהוא איסר הכתוב בתורה, כדכתיב [במדבר ל'] ואסרה איסר על נפשה בשבועה, שאסרת על נפשה בשר בככר שנשבעה עליו ואמרה בשר [כ]ככר, ואמר הכתוב ואסרה איסר, שחל איסר על איסר שאסרה דגים על נפשה כבשר שהוא [איסר ואמרה דגים כבשר ש]אסור וקראה הכתוב איס(ו)ר כדכתיב ואסרה איסר. וקאמר התנא איסר איסר, כלומר זה שאמר הכתוב ואסרה איסר שחל איסר על איסר, אם אתה אומר שהאיסר הראשון כמוציא שבועה בפיו דמי חייב, כלומר להכי חייבה תורה על איסר האחרון שגם הוא מותפס בשבועה, ואם לאו פטור, כלומר שאם לא כך היה פטור על איסר האחרון, אלא ודאי מדקרייה רחמנא איס(ו)ר וחייב עליו ש"מ דאיסר הראשון כמוציא שבועה מפיו דמי. והיינו ואזדא אביי, דמתרץ (ותנא) [דתנא] סבר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי, לטעמיה דאיהו סבירא ליה הכי. ורבא דאמר דתנא סבר לאו כמוציא שבועה בפיו דמי, לטעמיה. זה שפירשתי, לפי פירוש רבינו חננאל שפירש איסר איסר שהתפיסה בדבר המותפס. ולפר"ש זצ"ל שפירש איסר איסר, איסור' של איסר מהו, הכי קאמר אם אתה אומר דאיסורו של איסר כמוציא שבועה בפיו הוא ודאי (אי הכי) [אהכי] חייב כלומר חייבה תורה עליך, ואם לאו כמוציא שבועה בפיו היה פטור, אלא ודאי מדחייב עליו ש"מ כמוציא בפיו דמי.
<h2>דף לו.</h2>
שמעתי חכמים גדולים מתקשין בסוגיא של שמועה זו דתנן [שבועות ל"ו ע"א] ויברכך וייטב לך ר' מאיר מחייב וחכמים פוטרין ופריך והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו [אתה שומע הן, וקשיא להו אמאי לא פריך נמי לרבנן דאית להו מכלל לאו] אי אתה שומע הן. לא קשיא דהכי נמי הוה מצי למיפרך לרבנן אמאי פטרי והא אית להו מכלל לאו אתה שומע הן [אלא משום דקיימא לן כר' מאיר דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן] ומדקדק בעל התלמוד בדידיה ולא חייש אדרבנן בכולה שמעת' למיפרך ולתרוצי אליבייהו. כדאמרינן בכמה דוכתי מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן מה התם תנאי קודם למעשה והן קודם ללאו, אלמא דהכי עיקר כר' מאיר. ומיהו במסקנא מיתרצא כולה מתני', דאמרינן אלא לעולם כי לית ליה בממונא באיסורא אית ליה, ואלעיל קאי דקאמר אלא איפוך, ואפילו באיסורא לית ליה. [והכי קאמר אלא לעולם תיפוך ולא תימא אפילו באיסורא לית ליה] אלא בממונא [לית ליה] ובאיסורא אית ליה. הילכך שבועת העדות דאית בה ממון דמפסידין לתובע דדמי לתנאי בני גד ובני ראובן דהוי ממון, ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן, להכי פטר ר' מאיר. וכן סוטה דאית בה ממון כגון כתובה, כת' הנקי לאורויי לן דבעי ל[א]שבועה אם שכב חנקי אם לא שכב הנקי. ולא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן לר' מאיר. אבל שתויי יין ופרועי ראש דאיסורא דלאו ממונא דלית בה ממון כלל, ולא דמי בממון לתנאי בני גד ובני ראובן, אית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. וכן כל הדומין להן, ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות, הא אם יבא בלא עת ימות כגון בביאה ריקנית. וכל קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, הא אם תחללו תמותו. וכן ורחצו במים ולא תמותו, הא אם לא רחצו תמותו. וחכמים מחייבו דאית להו אפילו בממונא מכלל לאו אתה שומע הן וכל שכן באיסורא. ומתני' דפרוע ראש דברי הכל היא. ויש מקשין אהא דאמ' באיסורא אית ליה מכלל לאו וכו', והא בפ"ק דנדרים [י"א ע"א] אמרינן לחולין שאוכל לך אסור ואמרי' (ליה) [לימא] מתניתין דלא כר' מאיר דאי ר' מאיר הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. ונדרים איסורא ולאו ממונא ואמאי לא מתרץ התם באיסורא אית ליה. ואומר אני דלא תיקשי דנדרים נמי איסורא דאית בה ממונא הוא שהרי אוסר ממון חבירו על עצמו או ממונו על חבירו וכו' לא מצי לתרץ התם באיסורא אית ליה. וראיתי בתוספות תלמידי רבינו יעקב שדחק את עצמו לתרץ וחכמים פוטרין (ורבנן) [דרבנן] לא פליגי אדר' מאיר במכלל לאו אתה שומע הן ולא פליגי עליה אלא בתנאי כפול ולהכי לא מדקדק תלמודא במילתא דחכמים. ולא היא דאם כן בנדרים [י"א ע"א] כי פריך לימא מתניתין דלא כר' מאיר, הכי הוה מצי למיפרך מני מתניתין לא ר' מאיר ולא רבנן, אלא מדפריך ליה לימא מתניתין דלא כר' מאיר ש"מ דרבנן אית להו מכלל לאו אתה שומע הן. וגם בתוספות חביבי הלוי זצ"ל ראיתי שפירש לעולם לא תיפוך ור' מאיר (מיחזי) [מיחייב] משום דאיסורא (דאית) [דלית] ביה ממונא הוא ואמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. ולא היא (דאית ליה) [דאי לית] ביה ממונא לגבי עדים אית ביה (מששא) ממונא לגבי תובע ודמי לתנאי בני גד ובני ראובן דהוה ממון לגבי ישראל נמי שאם לא יעברו אל תתנו להם. ופירש נמי וחכמים פוטרין, דאפילו באיסור לית להו מכלל לאו אתה שומע הן ומתני' דשתויי יין ופרועי ראש ר' [מאיר] היא ולא רבנן. שתי תשובות בדבר, חדא כדפרישית לעיל דא"כ דרבנן נמי לית להו מכלל לאו אתה שומע הן ליפרוך בנדרים מני מתניתין לא ר' מאיר ולא רבנן. אלא מדפריך לר' מאיר לחוד מכלל דלרבנן אית להו מכלל לאו אתה שומע הן. ותו הא אמרינן בהדיא [נדרים שם] ואלא ר' יהודה היא, אלמא ר' יהודה דהוא בר פלוגתא דר' מאיר אית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וחכמים ר' יהודה. ותו הא אילו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש לאו משנה דנימא ר' מאיר היא, אלא ברייתא היא ודברי הכל היא מדפליגי (בספרי) [בסיפא רבי] וחכמים בבעל מום ששימש ובהזיד (ו)במעילה מכלל דרישא דברי הכל היא.
<h2>דף לז:</h2>
הכא [שבועות ל"ז ע"ב] ובהגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"ב] גרסינן ר' אליעזר דרש ריבוי ומיעוט' וכחש בעמיתו ריבה בפיקדון או בתשומת יד או בגזל מיעט או מכל אשר ישבע חזר וריבה. ותימא ליה דשביק קרא דסמיך למיעוט' מכל אשר יעשה אותם האדם דהוה מצי למידרש לריבה, ונקט מכל אשר ישבע דהוא בקרא שלישי. ושמא שיבושא דספ[רים] הוא דטעו ביני הני קראי. ומסתברא מדקא משני ומאן דפטר אמר לך אנא דאמרי כר' אליעזר ושאני הכא דכתיב או מכל אשר ישבע ולא הכל למעוטי קרקעי דאין נשבעין עליה, ואי מיניה דריש ר' אליעזר רבויי היכי הוה מצי לתרוצי אליב' דממעט. אלא ודאי נראה דמכל אשר יעשה מרבי' ר' אליעזר קרקעות לגזילה ומכל אשר ישבע ממעטי' לשבועה. וליכא למימר דכולהו תנאי' [ד]דרשי ריבויי ומיעוטי אית להו קרקע נגזלת, דהא קיימא לן אינה נגזלת. אלא אמרי' דלא דרשי' אלא וכחש בעמיתו ריבה בפיקדון או בתשומת יד או בגזל מיעט, וריבה ומיעט לא מרבה אלא הדומה למיעוט מכל צד דהוא דבר המטלטל וגופו ממון ויצא קרקעות. ומכל אשר יעשה האדם או מכל אשר ישבע לא דריש ליה לריבויי לגזילה דהא אשבועה קיימי תרווייהו כדכתיב ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה וגו' או מכל אשר ישבע עליו ולאשמעינן דאין נשבעין על הקרקעות דמכל ולא הכל. והכי נמי אמרינן בפרק שבועת העדות [ל"ד ע"א] מאי איכא בין ר' אליעזר לר' עקיבא משביע עידי קרקע איכא בינייהו לר' אליעזר חייב לר' עקיבא פטור ולר' יוחנן דאמר דלר' אליעזר נמי משביע עדי קרקע' פטור כדאמרינן מכל ולא הכל הא פריך ליה (בכתוב) [התם] [ו]מוקי לה ר' יוחנן משביע עדי קנס איכא בינייהו אבל עידי קרקע לתרווייהו פטורי.
<h2>דף לט.</h2>
אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד [שבועות ל"ט ע"א]. כלומר ממהרין לפתוח הדין ולומר לו צא תן לו. דכיון דפסקו וגמרו הדין אינו יכול לחזור בו. וכן כל דבר שמקבל עליו בפני ב"ד ולאח"כ נגמר הדין אינו יכול לחזור בו. כדתנן [סנהד' כ"ד ע"א] נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך וכו' אינו יכול לחזור בו, ומוקמינן לה לאחר גמר דין, וגמר דין הוא שפטרום ב"ד מלפניהם שפסקו דינם. ולגבי חייוב ממון ופטור ממון כיון שאמרו לו חייב אתה או פטור נסתלקו לגמרי הדיינין דשוב אין לו עסק בדין ואין יכול שוב לחזור מקבלתו כלל כגון אם קיבל קרוב או פסול בין לדין בין לעדות. אבל לגבי שבועה כגון השבע וטול וכן דור לי בחיי ראשך, כל זמן שלא נשבע (ו)לא נפטרו מן הדין כיון דיכול לחזור, אבל נשבע הוי גמר דין וחייב ליתן לו ואינו יכול לחזור. הילכך כי חייבוהו שבועה ואמר איני נשבע ופסקו (לדונו) [לדינו] ואמרו לו צא תן לו נגמר הדין לגמרי ואינו יכול לחזור. ופוטרין, שתי לשונות משמע, לשון פתיחה כמו פוטר מים וגו' [משלי י"ז] וכמו פטר רחם [שמות י"ג ועוד] דמתרגמינן פתח וולד, ולשון תלמיד הנפטר מרבו [מו"ק ט' ע"א, יומא נ"ג ע"א] וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כזכאין [אבות פ"א מ"ח]. והא דאמרינן בפרק המפקיד [ל"ד ע"א] אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מאי מיהדר קא הדר ביה וכו', מיירי כשחזר בו כל זמן ששהו ב"ד בדין עד שלא גמרוהו, אבל גמרוהו שאמרו לו צא שלם לו כמו שקיבלת, שוב אינו יכול לחזור ולומר איני משלם, דלא גרע מקבל בפני ב"ד ממקנה בפני עדים, דאמרינן [ב"ב קי"ד ע"א] קניין עד אימת חוזר רב יוסף אמר כל זמן שעוסקין באותו עניין, אבל גמרו העניין והתחילו בעניין אחר, בדבר אחר, אין יכול לחזור, והילכת' כוותי', מקבל בפני ב"ד נמי כל זמן שב"ד עוסקין יכול לחזור, נפטרו מן הדין אין יכול לחזור בו. ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי נ"ע שכתבו, הקשה ר' על המפרשים כי לאחר גמר דין של שבועה הוא לאחר שבועה, וכי לאחר שבועה היה ר' מאיר אומר יכול לחזור בו. (וכי) תימא לי על חכם כמותו, וכי פליג ר' מאיר אשבועה גמורה דהוא שבועת הדיינין למימר דיכול לחזור, והא ר' מאיר לא פליג אלא אנאמן עלי אבא וכו' בין לדין בין לעדות דגמר דין הוא פתיחת (ל)דין ופסקו ולא שייך כאן שבועה. וכן דור לי בחיי ראשך לאו שבועה היא הילכך א"ר מאיר אע"ג דנדר בחיי ראשו חוזר, אבל בשבועת הדיינין לא אשכחן דא"ר מאיר חוזר. וכן נמצא בספר חפץ, היה חייב לחבירו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך יכול לחזור בו עד שיקבל שבועה מפי ב"ד דברי ר' מאיר. אלמא בדור לי פליג ר' מאיר ולא בשבועה מפי ב"ד. וכן [ב"ב קכ"ח ע"א] עבדי גנבת וכו' עד רצונך שתשבע וטול הרי זה נשבע ונוטל ואינו יכול לחזור בו משנשבע, ומוקמי' לה כחכמים, דלר' מאיר יכול לחזור בו. וה(ו)א נמי לאו שבוע' ב"ד אלא איהו מטיל לה עלה, דאין נשבעין על העבדים, הילכך לאו שבועה הוא לר"מ ויכול לחזור. ולר' מאיר אם היה זה שוטה שנשבע על פי זה שאמר לו השבע נכריח את זה ליתן לו ממונו יכול לומר משטה אני בך. וא"ת היאך יניחו לו ב"ד לישבע כיון דיכול לחזור בו. איכא למימר בקפץ ונשבע קאמר ר' מאיר ובמחול לך לא א"ר מאיר חוזר הואיל ותפיס ולרבנן כיון דקיבל עליו בפני ב"ד דאמר השבע וטול או דור לי בחיי ראשך וטול הוי כשבועת הדיינין ונוטל. ומיהו כל זמן שלא נשבע מצי הדר דכיון דהוי כשבועת הדיינין ושקול בה לא הוי גמר דין עד דמשתבע וקודם גמר דין יכול לחזור בו.
<h2>דף מא.</h2>
ועוד שאלני תנן [מ"ד ע"ב] מי שחשוד ונתחייב שבועה דאורייתא שכנגדו נשבע ונוטל, ואם אמר שכנגדו אני מאמינו בשבועה השביעוהו ויפטר, מאי, מי אמרינן מידי דהוו אקרוב או פסול דפסול לעדות וכי קבלי קבלי וסמכי אעדות הכא נמי לא שנא או לא. והשבתי לו חשוד על השבועה חלוק לב' פנים, האחד מועל בשבועות והשני משחק בקוביא ומפריחי יונים ומלוה ריבית והדומין להם. ומועל בשבועות לא דמי למקבל פסול לעדות, דפסול לעדות לא מועל בעדות להעיד שקר, דאי הוה מועל לא מצי לקבוליה דתנן [בכורות ל' ע"א] החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, אלא בגזלן וכיוצא בו דעוברין על דת משום חימוד ממון מיירי דאמרינן כיון דמחמדי ממון שקלי שוחדא ומסהדי, הילכך כי הימניה הימניה. אבל מועל בשבועה שכבר מעל אע"ג דהימניה לא קא מהימן הוא. אבל משחק בקובי' (נ"ל) ומלוה בריבית והדומין להם שלא מעלו עדיין בשבועה, נ"ל דדמי לקבלת פסול לעדות דאי הימניה ומשבעינן ליה שבועה הנוהגת בזמן הזה שאינה חמורה כל כך ליענש עליה כל העולם. אבל שבועה שהיתה נוהגת בימי חכמים שהיתה חמורה שנפרעין ממנו ומכל העולם, נ"ל דלא היו משביעין אותו אפילו כי הימניה דלא ליענשו עליה. ועוד שבועה דאורייתא מפכינן, משמע בעל כרחו של נתבע מפכי ב"ד שבועה עליה או ישבע או לא ישתלם, דלא מצי איהו לאשבועי לנחשד. ושבועה זו של (שכנגדה) [שכנגדו] תקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של נתבע, דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא (נתבע) [נשבע] והמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ותיקנו חכמים להפיס דעתו. ושבועת היסת אם נתחייב החשוד לא מפכינן ליה אשכנגדו לישבע וליטול אלא מוקמינן ליה אדאורייתא ופטור מן השבועה ומן התשלומין. וכיון דלא מיחייב שבועה מדאורייתא לא מיחייב תשלומין. ולגבי אינו חשוד דאמרינן [שבו' מ"א ע"א] מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מהפכינן, דאי אמר הנתבע השבע וטול לתובע לא מיחייבי' ליה לישבע וליטול אלא המחוייב ישבע בעל כרחו ולא ישלם. מיהו אם יקבל עליו התובע לישבע נ"ל דנשבע. דלא מפכינן לי[ה] משמע דבי דינא לא מפכי אבל איהו אי מקבל מדעתיה עביד. אבל שבועת היסת אי מיחייב הנתבע ואפכה אתובע מפכינן ליה עלה בעל כורחי' וישבע ויטול ואם לאו לא יטול. דשבועת היסת אינה אלא להפיס דעתו של תובע שלא יאמר בולא כלום איבדתי את שלי. וכיון שאמר לו זה השבע וטול אין לך מפיס דעתו גדול מזה. ישבע ויטול אם האמת עמו.
ולמר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן, נ"ל דטעמ' משום דקסבר דהא דאמרה תורה מי שעליו לשלם הוא נשבע, לא להחמיר עליו דלא מצי למימר השבע וטול, אלא להקל עליו משום דתפיס והממון בחזקתו, דאי בעי לאישתבועי משתבע ותפיס לעצמו בשבועה. (התובע תבא עליו) [ואם הוא רוצה להחמיר ע"ע ולומר לתובע השבע וטול הרשות בידו]. ואע"ג דמר רב יהודאי גאון וגאונים אחרים פסקו לית הילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה, הרב רבינו גרשון מאור הגולה אמר כי כך קיבל מרבו ר' ליאון נ"ע דהילכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה. וכן נהגו הדורות אחריו בזה המלכות. ונר' לי דבריו כדפרישית טעמא דמר בר רב אשי ודבריו נכוחים.
האי מאן דאפיק שטר על חבריה וכו' עד ואי אמר אישבע לי משתבע ליה שבועת היסת אי צורבא מרבנן זה שאמר פרעתי לא משבעינן ליה לבעל השטר. וקס"ד כיון דלא משבעינן ליה לא גבי שטרא, ומקשי צורבא מרבנן משלח גלימא דאינשי, כלומר צורבא מרבנן דמשלח גלימא דאינשי בפני[נו] ויאמר (דידעי) [דידי] שלחית מי מהימן, בתמיה, הכא נמי כיון שהשטר ביד מלוה דמוכח דחייב ליה, מי מהימן צורבא מרבנן להאמינו אע"ג דלא משני בדיבוריה, אלא הרי הוא כשאר אדם דאי אמר השבע (לו וישבע) [לי] משבעינן ליה לבעל השטר וגבי שטרי ואי לא אמר אישתבע לי(ה) לבעל השטר גבי בלא שבועה. הכי נראה לי פירושא. ואיצטריך לאשמועינן הכא בצורבא מרבנן, דסד"א כיון דמהני לאינש דעלמא ל[או]רועי שכנגדו ולאשבועי', להימניה לצורבא מרבנן לאורועי לשטרא לגמרי, קמ"ל דלא להימניה ולא הוי אלא כאינש דעלמא. ולשון רבותינו שמפרשים ואי צורבא מרבנן לא משבעינן ליה וגבי בלא שבועה, קשיא לי מאי מקשינן משלח גלימא דאינשי, הא שטרו מוכיח ולא משלח אלא דידיה שקיל. והכי הוה ליה לאקשויי, צורבא מרבנן מהימנינן ליה ולא עבדינן ביה דינא לאשבועיה. ותו דמפרשי לא מזדקקינן ליה לאשבועיה דלא חשדינן ליה, וכי אי טעין ליה אינש מנה לי בידך והוא אומר אין לך בידי, לא נשבע שבועת היסת דלא נחשד. אלא מדלא מפליג בשבועת היסת דרב נחמן בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא ש"מ דלא שנא.
<h2>דף מד:</h2>
ועוד שאלני תנן [מ"ד ע"ב] מי שחשוד ונתחייב שבועה דאורייתא שכנגדו נשבע ונוטל, ואם אמר שכנגדו אני מאמינו בשבועה השביעוהו ויפטר, מאי, מי אמרינן מידי דהוו אקרוב או פסול דפסול לעדות וכי קבלי קבלי וסמכי אעדות הכא נמי לא שנא או לא. והשבתי לו חשוד על השבועה חלוק לב' פנים, האחד מועל בשבועות והשני משחק בקוביא ומפריחי יונים ומלוה ריבית והדומין להם. ומועל בשבועות לא דמי למקבל פסול לעדות, דפסול לעדות לא מועל בעדות להעיד שקר, דאי הוה מועל לא מצי לקבוליה דתנן [בכורות ל' ע"א] החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו, אלא בגזלן וכיוצא בו דעוברין על דת משום חימוד ממון מיירי דאמרינן כיון דמחמדי ממון שקלי שוחדא ומסהדי, הילכך כי הימניה הימניה. אבל מועל בשבועה שכבר מעל אע"ג דהימניה לא קא מהימן הוא. אבל משחק בקובי' (נ"ל) ומלוה בריבית והדומין להם שלא מעלו עדיין בשבועה, נ"ל דדמי לקבלת פסול לעדות דאי הימניה ומשבעינן ליה שבועה הנוהגת בזמן הזה שאינה חמורה כל כך ליענש עליה כל העולם. אבל שבועה שהיתה נוהגת בימי חכמים שהיתה חמורה שנפרעין ממנו ומכל העולם, נ"ל דלא היו משביעין אותו אפילו כי הימניה דלא ליענשו עליה. ועוד שבועה דאורייתא מפכינן, משמע בעל כרחו של נתבע מפכי ב"ד שבועה עליה או ישבע או לא ישתלם, דלא מצי איהו לאשבועי לנחשד. ושבועה זו של (שכנגדה) [שכנגדו] תקנת חכמים היא כדי להפיס דעתו של נתבע, דמדאורייתא מי שעליו לשלם הוא (נתבע) [נשבע] והמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם, ותיקנו חכמים להפיס דעתו. ושבועת היסת אם נתחייב החשוד לא מפכינן ליה אשכנגדו לישבע וליטול אלא מוקמינן ליה אדאורייתא ופטור מן השבועה ומן התשלומין. וכיון דלא מיחייב שבועה מדאורייתא לא מיחייב תשלומין. ולגבי אינו חשוד דאמרינן [שבו' מ"א ע"א] מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מהפכינן, דאי אמר הנתבע השבע וטול לתובע לא מיחייבי' ליה לישבע וליטול אלא המחוייב ישבע בעל כרחו ולא ישלם. מיהו אם יקבל עליו התובע לישבע נ"ל דנשבע. דלא מפכינן לי[ה] משמע דבי דינא לא מפכי אבל איהו אי מקבל מדעתיה עביד. אבל שבועת היסת אי מיחייב הנתבע ואפכה אתובע מפכינן ליה עלה בעל כורחי' וישבע ויטול ואם לאו לא יטול. דשבועת היסת אינה אלא להפיס דעתו של תובע שלא יאמר בולא כלום איבדתי את שלי. וכיון שאמר לו זה השבע וטול אין לך מפיס דעתו גדול מזה. ישבע ויטול אם האמת עמו.
<h2>דף מז.</h2>
עבד רב נחמן עובדא יחלוקו. דהכי עיקר דר' יוסי אמר יחלוקו. דר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי. וטעמא דר' יוסי כיון דתקינו רבנן לשכנגדו חשוד על השבועה דלא לישקל אלא בשבועה כדי שלא יקפצו עליו אנשי מרמה ויטלו ממנו בולא כלום, הילכך ממון זה מוטל בספיקא לב"ד עם מי האמת ולפיכך יחלוקו. וכי תימא בשני צדדין חשודין נמי ניחוש דילמא קפץ חשוד על חשוד ויחלוקו, תריץ מילתא דלא שכיחא הוא ולא חשו לה רבנן. אי נמי ליכא למיחש שיקפוץ חשוד על חשוד במרמה כי סבור אם אתבע לו מנה הוא יתבע לי מאתים ולא אוכל לישבע ואפסיד יותר ממה שארויח. ויש מקשין דרב נחמן אדרב נחמן, דהכא אמר רב נחמן יחלוקו, אלמא לא סבר ליה חזרה שבועה למחוייב לה, ובפרק השואל [ב"מ צ"ז ע"ב] אמר רב נחמן כגון שיש עסק שבועה ביניהן וכדרבא דאמר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא נ' והשאר איני יודע חייב, אלמא אית ליה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע משלם. ולא קשיא, דכי אמר רב נחמן לא חזרה שבועה למחוייב לה היינו גבי שניהם חשודין כדפרישית דתקינו רבנן לאידך למישקל בשבועה ולא מצי, הילכך ממון המוטל בספק הוא ויחלוק, אבל גבי והשאר איני יודע, דלא תקינו רבנן לאישתבועי לאידך דלאו חשוד הוא אלא מפני טענתו (איני) [אינו] יכול לישבע שהודה במקצת והוה ליה לישבע על השאר ואינו יכול ומשלם, אית ליה רב נחמן כר' אבא. ובשניהם חשודין לית ליה (ו)כרבי אבא. והלכה כר' אבא בחטפי ודידי חטפי ובהשאר איני יודע, דכיון דאינו יכול לישבע [משלם, ובכל כיוצא בהן דמחמת טענתו אינו יכול לישבע], דקאי רב נחמן כוותיה וגם רבין. ואין הלכה כמותו בשניהם חשודין דחזרה שבועה למחוייב לה, אלא כרב נחמן דיחלוקו.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רב (נחמן) [הונא] זו באה בפני עצמה ומעידה וכו'. כלומר אפילו זו בפני עצמה בעדות אחרת וזו בפני עצמה בעדות אחרת באות ומעידות ומכשרינן להו לתרוויהו. וכ"ש אם שתי הכיתות באין לעדות אחת (ומכשרינן) [דמכשרינן] לסהדותייהו דהא חד כת מינייהו כשירות ממה נפשך. אלא עד מכת זה ועד מכת זה לא מכשרינן דהא ליכא אלא עד אחד כשר. ורב חסדא אמר בהדי סהדי שקרי למה לי, כלומר היכא דזו באה בפני עצמה ומעידה, כגון שני מלוין וב' לווין וב' שטרות, כל אחד ואחד מן הלווין יאמר למלוה שלו בהדי סהדי שקרי למה לי וידחנו כי שקר הוא שטרו. אבל בשתיהם לעדות אחת לא פליג רב חסדא דממה נפשך איכא (בהכשר) [כת כשר]. והיינו דמפרש תלמודא [ב' מלוין] וב' לווין וב' שטרות היינו פלוגתא, דלרב הונא כשר דכל חד כי אתיא אמרינן היא הכשירה ולרב חסדא מצי דחי ליה הלוה למלוה בהדי סהדי שקרי שלך למה לי. מלוה אחד ולוה אחד ושני שטרות אפילו לרב חסדא גובה המלוה את השטר הפחות. דאפילו הוא הפסול הלא בכלל המאתים מנה, והכי נמי השטר הפחות בכלל המרובה. וכ"ש לרב הונא. ותרווייהו לרב הונא לא גבי דכיון דמלוה אחד מפיק להו על הלווה אחד וחד מינייהו פסול לא מגבי חד מינייהו ויד בעל השטר על התחתונה ולגבות הפחות. שני מלווין ולוה אחד וב' שטרות, כיון שהשטרות הן ביד שני המלוין והלוה הוא ודאי חייב את השטר כשר, לא מצי דחי' למלוין אפילו לרב חסדא, דילפינן ממתניתין דחנווני ופועל שהן מלוין (וגם) [וגבו] תרוויהו מבעל הבית שהוא לוה מפני שהוא ודאי חייב לאחד מהן וגבי כל חד בשבועה, הכא נמי גבי כל חד בשטרו. ולא דמי לב' מלוין [וב' לווין] וב' שטרות דפליג רב חסדא ואמר דמצי דחי, דהתם איכא למימר בכל חד מינייהו דילמא לא מיחייב כלום דשטרו הוא הפסול, אבל גבי לוה אחד דודאי חייב את אחד מן השטרות שהוא הכשר, לא מצי דחי (בדינא) [כדינא] דמתניתין דאע"ג דאיכא חד דמשקר גבי תרווייהו [בשבועה, הכא נמי גבי תרוויהו] בשטרם. מלוה אחד וב' לוין וב' שטרות מאי, מי מדמינן מלוה אחד וב' לווין ללוה אחד וב' מלוין, כי היכי דלוה אחד לא מצי דחי לב' מלווין כיון דאיכא ודאי עליה חוב אחד מן השטרות, הכי נמי מלוה אחד כיון דמדינא אית ליה לגבות אחד מן השטרות שהוא כשר לא מצי דחו ליה הלווין ולפסול כל אחד את השטר שעליו. או דילמא לא דמי מלוה אחד ללוה אחד דלוה אחד כיון שהוא חייב ודאי שטר האחד כל אחד מן (התשלומין) [המלוין] אומר לו אתה חייב ושקיל (בי) [כי] דינא דמתניתין, אבל מלוה אחד אע"ג דחד מן שטרותיו כשר, כל אחד מן (המלוין) [הלווין] אומר זה שעלי פסול וידחנו, דכי האי דינא לא אשכחן במתניתין. מאי תיקו.
<h2>דף מח:</h2>
ובימי ר' מאיר לא נתקנה עדיין שבועת היסת וגם לא בימי ר' אבא. לפיכך אמר רצונך השבע וטול. דאי נתקנה שבועת היסת וחייבוהו ב"ד ונשבע שבועת היסת שקנאו והפכה על התובע, מאי רצונך, בעל כורחי' מהפך כדאמרינן [שבועות מ"א ע"א] בדרבנן מהפכינן. ותו אי כבר איתקנה שבועת היסת וכשהיפך השבועה מיירי, מאי הוא דקאמר ומאי קמ"ל, טובא קמ"ל דנשבעין שבועת היסת על העבדים ומפכינן לה. אלא וודאי מדקאמר מאי קמ"ל וכו', ש"מ דהאי השבע וטול לאו במיפך שבועה מיירי דהיא שבועת ב"ד, אלא כדקתני רצונך השבע וטול, שהוא מטילה עליה ולא ב"ד. דבשבועת ב"ד לא אמר ר' מאיר חוזר כדאמרינן לעיל עד שיקבל עליו שבועה מפי ב"ד, דאם נשבע מפי ב"ד אינו חוזר. ורבינו שלמה נ"ע נמי פירש [שם מ"ח ע"ב ד"ה הא] כי בימי התנאים לא ניתקנה שבועת היסת. וראייתו מהא, לקח הימינו ערב שביעית ולמוצאי שביעית נעשה לו שותף או אריס [אין מגלגלין הא שאר שני שביעית] מגלגלין, ואם איתא דהוה שבועת היסת (אין) אמאי מגלגלין, בלא אריסות ושותפות לישתבע אמלוה. אלא ודאי לא הוות תקנה בימי התנאים. וחביבי הלוי אמר הות בימי התנאים. ומיהא סברא דאמר [שם מ"ו ע"א] אלא בהא פליגי ר' יהודה סבר כי עבדו רבנן תקנה לשכיר בדאורייתא בדרבנן, כגון שבועת היסת, לא עבדו תקנתא ורבנן סברי וכו', ומפרש הא דלוה הימינו ערב שביעית וכו' שמגלגל שבועת אריס ושותף אגב שבועת הלוואה שהיא שבועת היסת. אלמא דניתקנה בימי התנאים. וליתה לדחביבי, דהא ש"מ דמגלגלי בדרבנן, ואם איתה דמגלגלין שבוע' שותף אטו הלואה, הוה ליה למידחייה דבשבוע' הלואה דאורייתא מיירי כגון שהודה במקצת. אלא על כרחי' שבועת הלואה קאמר דמגלגלין אגב שבועת שותפין ואריסין. שלא נתקנה שבועת היסת לכל דבר אלא לבעל הבית (כגון) [כנגד] השכיר ומשום דטריד בפועליו [שדיוה] אשכיר(ות) אבל לכל דבר לא ניתקנה שבועת היסת עד רב נחמן.
